כאשר הייתי סטודנט, הבנות שלמדו איתי, נתנו לי שם: מרצ'לו (כמו מרצ'לו מסטרוייני). זה כל כך נתפס, שהם קוראים לי כך עד היום.
באותה תקופה סרטים של פליני, אנטוניוני, היו מאוד פופולאריים בברה"מ. כנראה, ההנהגה של ברה"מ ראתה בהם ביקורת על "הקפיטליזם המתנוון", העוני. אנחנו, הצעירים, ראינו בהם את החופש ואת הקלילות של החיים במערב.
באותה תקופה היה נחשב למאוד גברי להיות עדין, לקרוא ולדבר על ספרים ועל אומנות. סטודנטים לרפואה החליפו ביניהם ספרים, דברו על ספרות.
כאשר הגעתי לארץ, הבנתי שצריך לקרוא רק ספר אחד: Internal Medicine של הריסון. זה היה התנ"ך של כל הרופאים.
בשנה שלישית להתמחות הסתובבתי עם ספר של אריך פרום בכיס החלוק. סגן מנהל מחלקה שאל אותי איזה ספר זה. אמרתי לו. הוא הסתכל עלי כמו על מקרה אבוד ואמר: " עם אריך פרום לא עוברים בחינות שלב א'".
בשנים שהייתי סטודנט, אפילו מבין הספורטאים המפורסמים אהבו את אלה שהיו עדינים.
את האלטרנטיבה לעדינות קראו "ז'לובים". הם לא היו פופולאריים. יכול להיות שבארץ
בתקופה בין המלחמות, זה לא היה פופולארי להיות עדין ולהתעניין באומנות.
