לרוב האנשים יש בעבר שלהם או של המשפחה שלהם אירועים טראומטיים. יש כאלה שזה מכניע אותם, ויש שחיים ומצליחים ואפילו מרגישים טוב.
לפני כ-10 שנים, בא לביקור בארץ קרוב של אשתי מוונצואלה. הוא בעצמו היה בגטו, נדד בעולם אחרי המלחמה, עד שהתבסס בכלל לא רע בוונצואלה. לא יודע מה אתו עכשיו. הוא בא עם קרוב של אשתו, קבלן מקנדה. האיש סיפר שכאשר חיילים אמריקאים שחררו את דכאו, לא היה לו כוח לקחת מהם כוס מים. שרד בנס. אני לא יודע מה הוא חולם בלילה, אבל הוא גבר חזק, פעיל, הקים משפחה, עסק גדול, עושה ספורט, נוסע בעולם.
סנטור קרי – היום שר החוץ של ארה"ב, עבר מלחמת ווייטנאם, מק קיין היה בשבי, פצוע, עד היום לא יכול להרים ידיים – סנטור, היה מועמד לנשיא.
הייתי בכל מיני קבוצות של אנשי מקצוע מכובדים מכל העולם. כאשר אנשים מתחילים לספר על החיים שלהם, אתה לא יכול להאמין לפעמים, שיש דברים כאלה בעולם.
אם כולם היו מחליטים שבגלל שהגורל לא שפר עליהם, הם לא סולחים לעצמם ולעולם ולא יחיו עד שמישהו לא ישנה את העבר שלהם, אני חושב שמצבם היה הרבה יותר גרוע.
הרבה רופאים, פסיכולוגים, פרופסורים שעבדתי אתם, בילדות חלו בפוליו ומשותקים כל החיים, הולכים עם קביים, סובלים מכאבים! חלקם לא נשמו לבד בגלל המחלה ובתור ילדים שכבו במכונת הנשמה של שנות החמישים, שנשמה בשבילם.
את העבר הסובייקטיבי שלו רק אדם עצמו יכול לשנות. אחד הכלים – כתיבת העבר,
העווה ואת העתיד בצורה כזאת שהאירועים טראומטיים הופכים לאירועים מחזקים. זה דורש
דמיון וויזואליזציה של הסיפור (תסריט) החליפי.
