החנייה שלי בבית – בדיוק מול כניסה לגן ילדים. ואני לפעמים שומע את הצעקות ואת העלבונות והאשמות והאיומים שהגננות מתיחות בילדים. אני תמיד חושב שבגן כזה לא הייתי רוצה להיות.
אני זוכר שמאוד לא רציתי ללכת לגן. בכיתי כל הדרך. כנראה לא היה לי טוב שם. אבל מכל המטפלות אני זוכר רק מורה אחת למוסיקה שמאוד אהבה אותי, התייחסה אלי באופן אישי, חייכה אלי, הרגיעה אותי ואפילו הביאה לי חתיכת נקניק מאוד טעים (שלא ראיתי בבית) מהמחסן מזון שהיה סמוך לגן.
מה זה אומר? כמעט 60 שנה אני זוכר את המורה, את החיוך שלה ואת הנקניק שהיא הביאה לי ואת הגננות הרעות אני לא זוכר.
