כאשר בילדות הייתי חולה באנגינה ושוכב חולה ומסכן, ההורים היו מנצלים את זה בשביל להגיד לי שאם הייתי מקשיב להם, אם הייתי ילד טוב – לא הייתי חולה. בטח לא חשבו שבגיל שישה שבועות כבר הייתי ילד לא טוב.
כנראה זה מנגנון שהיה די נפוץ בחינוך. בטח, הרגישו אשמה שלהם ואז הפילו עלי, על הילדים בכלל.
אני זוכר שהייתי שואל את ההורים, למה אני לא טוב. כאשר היו מתעשתים מהשאלה, היו אומרים שאם הייתי לובש גטקס (משהו שנחשב למשפיל ביותר בין הילדים) או סוודר (כמו שהם אמרו לי), לא הייתי חולה. כך המחלה הגופנית מתחילה להיות קשורה אסוציאטיבית לאשמה.
פעם שלא ידעו סיבות למחלות, חשבו שזה עונש על חטאים. אולי משם זה עובר להורים
ומההורים לילדים, שגם כאשר הם כבר גדולים, הם לא משוחררים מהרגשות האלה.
