אני רוצה לחזור למחשבות שלי על הסיבות להרגשה של הרבה מהמטופלים שלי, שהם מרגישים לא בסדר, ללא קשר למה שעשו או השיגו.

בשיחות ובהתכתבויות שלי אתם, הם מספרים על ההרגשה, לפעמים יותר חזקה, לפעמים פחות, שהם לא בסדר.

השטחים, שהם יכולים להרגיש לא בסדר, יכולים להיות שונים. לפעמים זה הרגשת נחיתות בתחום אחד, ולפעמים בכמה תחומים: ערך עצמי נמוך, תחושות נחיתות, חוסר ביטחון, חוסר ביטחון בזהות מינית, הפראות בדימוי גוף, חרדות, רגשי אשמה, בישנות.

הגישה החינוכית, המקובלת בחברה מסוימת הופכת לתוכנה הפנימית של דורות של אנשים.

אני מתעכב על גישה שמעבירה מסר לילד, ואחר כך מבוגר, שמה שלא יעשה – תמיד לא יהיה בסדר וראוי לגינוי, בוז, עונש, ייסורים נפשיים וגופניים.

אני חושב שלגישה הזאת יש שורשים תרבותיים, תיאולוגיים, היסטוריים עמוקים מאוד. אני לא אכנס להיסטוריה העולמית ולניתוח תיאולוגי, כי זה מורכב מידי, ואין לי מספיק ידע לעשות זאת.

בשביל הפשטות ועל מנת להיות יותר ממוקד, אני מנסה להסתכל על האווירה בה גדלתי אני, ההורים שלי ושל רבים אחרים באירופה, ובמיוחד, באירופה המזרחית והקומוניסטית.

השלטון, בשביל לשלוט, נתן לכול האזרחים וליהודים במיוחד, הרגשה שהם לא בסדר. מה שאדם לא עשה, הוא תמיד היה מרגיש שהוא לא בסדר, לא עומד בסטנדרטים, ראוי לביקורת ולעונש.

לאזרח נתנו הרגשה, שהוא אשם לא רק בבעיות שלו, אלא בבעיות של כולם ועוד מעט יבואו אתו חשבון. בשביל לחזק את התחושות האלה, היה קיים שלטון של פחד שבו היו עוצרים ומעלימים אנשים בצורה רנדומאלית.

זו גישה גאונית בשביל להחזיק את האנשים בפחד ובתחושה שהם לא בסדר. אנשים לא היו צריכים לעשות משהו נגד השלטון בשביל להיעצר, לאבד את הכול כולל את החיים.

יכול להיות שהשלטון ידע אינטואיטיבית שאם העם מקבל מכות מכאן ומכאן הוא נכנס לפחד וחוסר אונים ואז קל לשלוט בו. בגלל זה היו עוצרים פשוטי עם – פועלים ואיכרים, גנרלים, מדענים, אומנים וגיבורי מלחמה. אבל יכול להיות שעשו את זה במודע ועל בסיס מדעי: הרי הניסיונות על כלבים שהיו מפתחים אולקוס או נכנסים לאפטיה אם היו נותנים להם מכות חשמל גם אם הם עשו משהו וגם אם לא עשו, פבלוב ואחרים עוד בתחילת המאה ה- XX .

כאשר היו מעלימים בלילה שכן, אחרים היו חושבים שעשו זאת בצדק. אולי בתוך תוכו הוא לא היה נאמן לשלטון, לעם, למפלגה, לשד יודע מה. ואז למחרת היו עוצרים את אלה שחשבו שאת השכן שלהם עצרו בצדק. העיתונים, הרדיו היו מלאים בגינויים ובחשיפות של האויבים. במקומות עבודה עשו אספות, בהם אנשים רעדו מפחד.

אני זוכר בתור ילד שאבא לקח אותי לאסיפה, אולי לא כזאת, אבל ברוח דומה. בטח אימא עבדה ולא היה עם מי להשאיר אותי. אבא עבד בהוצאת ספרים ממשלתית (לא היו אחרות). אספה הייתה כנראה של כל עובדי הענף. אם אבא לקח אותי הקטן, אז לא הייתה אופציה לא לבוא. אני זוכר רק משפט אחת של הדובר: "בשנה שעברה ברה"מ הדפיסה ספרים יותר מארה"ב, אנגליה, גרמניה, צרפת"... (פאוזה) ואז: "כולם ביחד, חברים!" ואז הקהל היה מוחא כפיים. אני, כילד, חשבתי: "איזה יופי, עוד פעם ניצחנו אותם!" כל הנוכחים שעבדו בענף ידעו שבחנויות יש רק ספרות פרופגנדה וכל מני שטויות. אפילו בשביל לקנות ספר שירים של פושקין או רומן של טולסטוי, הייתה צריך להירשם לשנים בתור וגם אז בלי פרוטקציה או שוחד לא היית מגיע לזה. וזה היה בשנים של שלטונו של חרושצ'וב – מה שאנחנו יודעים היום כ"תקופת ההפשרה". אני בטוח שאותו דבר ויותר גרוע היה בשנים אחרות בכל המדינות הגוש, אבל גם בגרמניה פאשיסטית ובטח, גם פה ושם בשלטונות שנחשבים נאורים יותר.

למה אני כותב את זה? – כי אני חושב שאנשים שהשלטון התייחס אליהם כך, הפנימו את היחס הזה. זה הפך לתוכנה הפנימית שלהם, וכך הם התייחסו לזולת, ובטח לילדים הקטנים וחסרי אונים שלהם. הם עוד חשבו שכך הם מחשלים אותם לחיים.

אני חושב שסוגי חינוך כאלה היו נהוגים, ואולי עדיין נהוגים, לא רק בשלטונות אפלים. אני

חושב שאלמנטים של זה אפשר למצוא בכול תרבות.