אני ממליץ לעשות תסריטים קטנים, קצרים, לא בומבסטיים.
בהמשך, עם התקדמות הטיפול, כאשר תסריטים פשוטים נוצרים בקלות, אפשר לעבור לתסריטים יותר מורכבים. לימוד נגינה, או טניס – דוגמאות טובות. מתחילים מתרגילים קטנים ובהדרגה מוסיפים ומשכללים. זה דומה, כי זה רק נראית עבודת ידיים. למעשה, כל שיעור – זה שיכלול נוירופיזיולוגי. אדם לא נולד עם רשתות נוירונים לנגינה בפסנתר או משחק טניס. הוא מפתח אותם. בשביל זה קיימים אימונים ושיעורי בית. אם עושים אותם חפיף – לא יוצא הרבה. כמה התאמנו ביום פסנתרנים דגולים? למה מספרים ששחקן כדורסל ידוע, בא שעה וחצי לפני האימון וזורק לסל? מה – הוא לא יודע איך זורקים לסל? – אבל בשביל לתחזק ולפתח את המסלולים במוח, שמפעילים את הידיים והרגליים שלו, צריך להתאמן הרבה.
זה הסוד של פיתוח משהו חדש במוח.
אפילו השחקנים ב NBA צריכים מאמנים, כי בלי מאמן חוזרים על דברים, כולל טעויות, חוזרים על אותם המעגלים. המאמן עוזר להפוך מעגלים לספירלה עם הכוון מעלה.
לפסנתר יש את התוכנות משלו, לכדורסל – חוקים משלו, ובחיים עצמאיים – צריך להתפתח ולפתח מסלולים כל הזמן.
