בשביל להדגים איך האובייקטים הפנימיים נקשרים לאובייקטים ממשיים, ואיך זה יכול לצור הרגשת לחץ מבלי שהאובייקט הממשי אפילו יודע על זה, אספר סיפור אישי:
בקרתי את המשפחה שלי בניו ג'רזי. נסעתי לטייל במנהטן, והבטחתי לחזור בשעה מסוימת, בגלל שדודה זקנה מניו יורק הייתה צריכה לבוא לבקר אותנו.
רצה הגורל, ובאותו יום היה הסופר בול שלהם, וכל התחבורה הציבורית הייתה משותקת. עמדתי שעות בפקק, והתחלתי להבין שאני לא מספיק לחזור לפגוש את הדודה. הרגשתי איך הלחץ הפנימי שלי עולה, בגלל שבעיניי, הדודה הזאת הייתה הכי ביקורתית, שאני יכול לדמיין. לא היה שום צורך דחוף לא לי ולא לדודה להיפגש. זה היה לגמרי ביקור נימוסין. זה היה בתקופה עוד לפני הטלפונים הסלולריים, ולא הייתה לי כל דרך להודיע על האיחור ולהתנצל.
דמיינתי, איך הדודה זועמת עלי על זה שזלזלתי בה. הייתי מאוד לחוץ, הרגשתי זרמים בגוף – סימני חרדה.
כאשר חזרתי הביתה בניו ג'רזי, הדודה כבר לא הייתה, אבל המשפחה התנצלה לפניי, שהם שכחו על סופר בול, ולא אמרו לי מראש שיהיו בעיות תנועה. שמעו על הפקקים ברדיו או בטלוויזיה, ודודה בכלל לא כעסה עלי ומסרה לי ד"ש.
זאת אומרת כל הרגשי האשמה שלי וכל הלחץ היו הדמיון הפנימי שלי ולא היה כעס או האשמה כלפי במציאות!
הדוגמה הזאת מלמדת על כך שדמיון יכול לצור רגשי אשמה, הרגשת לחץ, ואפילו סימפטומים של חרדה.
מכאן אפשר להסיק, שאם לדמיון יש כזה כוח על הגוף והנפש, אפשר להשתמש בדמיון גם למטרות ריפוי, שיפור ההרגשה פיזית ונפשית.
כתיבת תסריטים אלטרנטיביים, מלווים בדמיון וויזואליזציה מבוסס בדיוק על הכוח החיובי והמרפא של הדמיון.
התסריטים האלטרנטיביים החיוביים האלה, אמורים בהדרגה להחליף את התסריטים הפנימיים הלא מודעים שמייצרים לחץ, חרדה, רגשי אשמה, ערך עצמי ירוד.
