בשנה הראשונה בב"ס רפואה היה מבחן באנטומיה. נתנו לנו שבועיים להתכונן. כפול ממבחנים אחרים.
ראיתי שבימיים לא התקדמתי הרבה, כי הספר הענק היה כתוב לא ברור. לא יכולתי לדמיין מה שכתוב שם.
אז בא לי הרעיון. התקשרתי לחברה שלי ולזוג מבוגרים שלמדו אתנו, וסמכנו עליהם, ושאלתי אותם איך הם מתקדמים. כולם אמרו שלא התקדמו בכלל. אז הצעתי שנחלק את הספר לארבע חלקים ונכתוב שליפות. כל אחד 1/4 ספר. כאשר כתבנו – עשינו את זה בצורה מובנת ומקוצרת. אחר כך העתקנו מה שלושת האחרים כתבו – לא היו מכונות צילום. בסוף ידענו את החומר מצוין. אני לפחות, לא הייתי צריך שליפות.
חברה שלי שמה אותם במעלה הגרביים. היו לה רגליים יפות וארוכות. היא לבשה גרבי ניילון שחורים שקופים, כמו בסרט צרפתי של שנות ה- 60. במבחן, כאשר התכוננו לבחינה בעל פה, כל אחד בשולחן נפרד, ראיתי איך היא מרימה את החלוק הלבן וחושפת את הרגל עד למעלה. ראיתי שהמורה הצעיר שלנו, שהיה משגיח בבחינה, ראה את זה, הסמיק, אבל לא אמר שום דבר.
כולנו עברנו את הבחינה. אני אפילו בהצטיינות. גם שלושתם עברו לא רע, כמה שאני זוכר, כי אחרי הבחינה עשינו חגיגה, שתינו, צחקנו.
זה דוגמה, איך אפילו חומר משעמם אפשר להפוך למעניין.
