העולם, שבנאדם מכיר קיים בראש שלו. הוא לא סטטי. הוא עובר שינויים במוח בכל השלבים של ההתפתחות. גם בהשפעת הדברים החדשים שאדם קולט, לומד, מבין.

המוח – זה לא מחסן זיכרונות ששוכבות על המדפים. הזיכרונות כל הזמן עוברים עיבוד, מתקשרים לדברים שונים, משתנים.

לדוגמה, אדם זוכר את הבית שלו. ממתי הזיכרון הזה? מגיל 4, אולי 6, אולי 10 או 13. של 12 במרץ או 30 לאוגוסט? אני מסבך בכוונה. כי הבית, שאדם זוכר – זה קונצפט מורכב, שנבנה עם השנים בהם הוא גר בו, וגם אחרי שעזב את הבית.

חשוב להבין, שזה גורל כל הזיכרונות. יש להם הרבה תפקידים. מה שברור – שזה לא תפקיד של ארכיון מדויק שאפשר לשלוף ממנו מידע בלחיצת כפתור.

לדוגמה: לפני שבוע אדם היה במקום מסוים. בטוח, נכנס בדלת. האם הוא יכול בדיוק לתאר את הדלת. או נסע בהכרה מלאה מתל אביב לירושלים. ברור שהוא הסתכל על הדרך. האם הוא זוכר איזה מכוניות נסעו ממול, איזה עקפו אותו?

אני זוכר עד היום סידרה מדעית של בי בי סי משנות השמונים שלJonathan Miller  . אחד הדברים שנשארו לי בזיכרון – זה סימולציה של מראה של חפצים שונים רק לפי מבנה עדשת העין של בעלי חיים שונים: נחש, ציפור, כלב, צב, ובנאדם. כל אחד רואה אותו חפץ אחרת. וזה רק עדשה. משם זה עובר למוח, עובר עיבוד, ועוד ועוד גורמים שונים.

לי זה אומר שצריך להיות צנוע בהערכות שלנו של כל דבר בחיים.

ברור שגם העין שלנו משתנה, גם הזווית הראיה של ילד שונה מהמבוגר. וזה עוד לפני כל מה שקורה לזיכרונות במוח, במשך השנים.

אפשר לדבר על זה בלי סוף. זה נושא מרתק. זה עוד לפני שמשווים את הזיכרונות של אותו אירוע של אנשים שונים.

בקיצור – זה לא רשומון אחד – זה הרבה רשומונים.

מכאן, אפשר להבין איזה כוח מקבל בנאדם, אם הוא לומד להשפיע, אפילו קצת, על התהלכי עיבוד מידה על ידי בניית תסריטים אלטרנטיביים.