בהתחלת ההתמחות שלי התחלתי ללמוד בבית ספר לפסיכותרפיה. בית ספר היה אז במה שהיה נקרא "בית חולים הצרפתי" ביפו העתיקה, ברח. יפת. בדרך כלל, מישהו אחד בתור, היה לוקח טרמפ כמה רופאים. תמיד היינו אחרי התורנות, או תוך כדי תורנות. לפעמים הייתי גם אחרי וגם תוך כדי תורנות ויום עבודה, והייתי צריך לחזור בערב להמשך תורנות.
אני זוכר שכאשר היינו יורדים מהירקון לדרך ליפו מול חוף הים, ראינו תיירים, תיירות, ים, חוף, מלונות – רומנטיקה - עולם אחר, קונטרסט גדול עם מתח של בית חולים, פחד שלנו בתור רופאים צעירים מהבוס הקשוח, שהיה מפטר רופאים על כל טעות או הלשנה קטנה.
הייתי אומר לחברה: "כאשר נבריא, נעצור כאן, נלך לים, נכיר תיירות, נעשה חיים!"
מהחלונות והמרפסות של בית חולים הצרפתי היה נוף לים. כאשר היינו חוזרים מאוחר בערב דרך אזור תיירות ביפו, אנשים היו יושבים במסעדות, מטיילים, עושים חיים, הייתי חוזר על אותה מנטרה. וכך במשך כמה שנים.
אחר כך, העבירו את הבית ספר לתל השומר ויותר מאוחר, לאוניברסיטה. כבר היה פחות
רומנטי. גם המורים בהתחלה היו אנליטיקאים מבוגרים, אירופאים, מתלהבים, עם השכלה
רחבה, דברו הרבה שפות. בהדרגה, הם התמעטו, בית ספר לפסיכותרפיה הפך לאקדמיה
רגילה, חלק לפקולטה ללימודי המשך ברפואה.
