קראתי פוסט בפ"ב (ברוסית), של מישהי שמתארת מאוד יפה על איך היא יושבת ברכבת התחתית, ואיזה סבתא שיושבת עם הנכד שלה, בלי הפסקה אומרת לו כמה הוא לא בסדר שלכלך את המכנסיים שהיא רק יום קודם כיבסה לו, ושהוא לא יודע להעריך ולא יודע להתנהג, ולא עושה מה שאומרים לו.
ילד יושב עצוב ובסוף אומר לה שכואבת לו הבטן, ואז היא אומרת לו כי זה בגלל שהוא זלל ממתקים במקום לאכול צהריים כמו שצריך ושהוא בכלל לא מחונך ולא מקשיב, וכך איזה שעה של הנסיעה. בלי אף מילה טובה, בלי נימה של אהבה. רק קיטורים.
מה שיפה בסיפור שהכותבת מספרת, איך זה הפעיל אצלה את כל ההקלטות עם הקולות שהיא שמעה כל הילדות שלה מהאימא שלה, ושהסבתא שלה הייתה כלפי האימא שלה, עוד יותר גרועה.
אבל מה שהכי חשוב, שהיא הבינה שגם שכאשר היא לחוצה, עייפה, עצובה – היא מדברת לילד שלה בדיוק באותה צורה, לילד שלה שהיא אוהבת יותר מכל דבר בעולם, לילד שלה, שהיא מוכנה למות בשבילו.
ואז היא מבינה שבעצם כך מדברים כולם עם הילדים שלהם – חברות שלה, שכנות שלה, במשפחה שלה. ואז היא מבינה שזה עובר מדור לדור מסבתא לאימא, לבת, לילדים של הבת, וכן האלה. וזאת במקום לחבק את הילד, להגיד לו שהוא ילד טוב וחכם, ללטף לו את הבטן שכואבת לו, לספר לו סיפור יפה.
מה שמעניין, שהכותבת - היא לא אשת מקצוע, לא פסיכולוגית.
