האכזריות כלפי ילדים יהודים מצד ילדים הגויים הייתה כל הזמן. זה היה הכלל ולא יוצא מן הכלל.
כך זה היה בילדות, בגיל ההתבגרות, נגיד עד גיל 23. זה הייתה הסביבה היום – יומית שלי. לא הבנתי עד כמה זה מסוכן.
האלטרנטיבה הייתה – השפלה תמידית, מכות, אולי יותר קשות. לא היה למי להתלונן. גם מכל החינוך הסובייטי, סרטים על מלחמה, כנראה, בצורה לא מודעת, בחרתי להיות גיבור, לא נכנע, במקום להיות שק חבטות.
יכולתי להיארג, כמו החבר של הקולגה שלי מליטה.
