בשנה השנייה לבית ספר לרפואה עוד לפני התחלת הלימודים שלחו את כול הסטודנטים לקולחוז לעבוד בבציר.
המנהל שלנו היה מורה צעיר. הוא היה בסדר בזה, שאמר שמי שגומר 12 ארגזים – חופשי ויכול ללכת.
הקולחוז היה קרוב לעיר ובעיר הייתה לי חברה. אז הייתי מתנפל על העבודה, עד הצהריים מסיים את הנורמה הימית, מראה לו והוא היה משחרר אותי. הייתי תופס אוטובוס ונוסע לעיר.
למי שלא היה בשביל מה למהר עבדו לאט, זרקו ענבים אחד בשני, הסתלבטו.
באמצע חודש בא מנהל חדש, גם מרצה למשהו, אבל אנטישמי בדם.
חשבתי שהחוקים - אותם החוקים. ביום הראשון שלו, ב – 12:00 אני קורא לו ומראה לו 12 ארגזים מלאים ושואל אותו אם אני יכול ללכת. אז הוא התנפל אלי בהתקפה אנטישמית: "אתם (היהודים) רק מחפשים לסדר את כולם, חושבים שאתם הכי חכמים! לך תעבוד כמו כולם עד 5".
מאותו יום רק עשיתי את עצמי עובד. הייתי ממלא ארגז אחד וסוחב אותו מקצה אחד של השורה לקצה השני בשביל לעשות רושם שהארגז מלא.
הייתי בן 18 וכבר הבנתי את ההבדל בין השיטה הסוציאליסטית לשיטה הקפיטליסטית מבלי שנתנו לזה שמות.
הבנתי גם את ההבדל בין אנושיות לשנאה וסדיזם.
