אירועים טראומטיים, ובטח, כאלה שקרו בילדות, עוברים אינקפסולציה, ולא נגישים לזיכרון ביום-יום.
רק התחושות, הפחדים, האווירה, היחס לעצמך ממשיכים ללוות את בן אדם בחיי היום-יום, כאילו לא קשורים לשום דבר.
לשאלה: "אז איך מביאים את הדברים למודעות?" התשובה היא – פסיכותרפיה, ניתוח החלומות, כתיבה טיפולית, מדיטציה, עליית זיכרונות, קטעי זיכרונות.
הכי חשוב הדיון, בדיקה ותיעוד של הגילויים האלה בסיטואציה הטיפולית, איפה שאדם לא לבד בהתמודדות עם הדברים שהודחקו מהזיכרון ומהתודעה.
זה כמו לפתוח מורסה. בלי שפותחים אותה – יש חום, כאבים, לחץ, הפרעה בתפקוד.
בגלל שהאדם לא יודע מאיפה זה בא, זה ממשיך להשפיע כאילו קרה אתמול.
עוד פעם: למה יש חום וכאב? – כי יש מורסה בפנים. רק שיגלו את המורסה, יפתחו אותה, יטפלו בה, החום והכאב יפסקו.
ההבדל הוא - שהדוגמה של המורסה – זה דוגמה בה הסובל פאסיבי, ורק מסביר מה כואב
לו, והרופא כבר עושה את כול העבודה. במקרה של טראומה נפשית מהעבר, העבודה של
הסובל חשובה לא פחות, אם לא יותר, מעבודה של הרופא.
