כנראה שהשיטות של חינוך מדכא, מקניט, משפיל, עובדות במצבים מסוימים. אדם סובל, אבל הסבל הזה מגייס אותו להישגים.
יעשה חייפיץ סבל, אבל היה כנר המפורסם בעולם.
הרוח של הדברים היה כזה, שההורים רצו רק את זה – את ההישג, את ההישרדות. יכול להיות שאנשים שמחים וטובי לב, לא שרדו באותה תקופה באותה מידה.
אני זוכר שההורים שלי לא רצו שיקרא יותר מדי ספרים, שיהיה חזק ואתלטי, ושיראה טוב. כל זה נראה להם מסוכן.
הראש שלהם היה, שאם אחשוב יותר מדי – אולי יתקומם נגד המשטר וימות בבית סוהר.
אם יראה טוב – אולי יסתבך עם נשים, ויתנקמו בי מקנאה או יהרגו אותי מקנאה (זה לא שלא היו מקרים כאלה) . אתמול קראתי שסטלין שלך לסיביר מאהב יהודי של הבת שלו. ועוד חשבו שהיה לו מזל כי העונש המתבקש היה חיסול. אולי בגלל שהיה במאי מפורסם ועשה סרטים שמפארים את סטלין, וכולם הכירו אותו.
ההורים חשבו, שאם ילד שלהם יהיה חזק – אולי יעמוד על שלו, ילך מכות, יהרגו אותו, ידקרו אותו. דברים כאלה קרו לא מעט.
בגלל זה הם רצו שיהיה רופא שיניים צנוע. ימצאו לו ילדה דפוקה כמוהו ויהיה לו מה לאכול בלי להרגיז אף אחד.
אם יהיה מאושר או אומלל? אני לא חושב שהם אפילו חשבו על זה. זה לא הייתה מטרה בחיים. אסור היה אפילו להצעיר על מטרה כזאת בחיים.
היה צריך לחיות שאף אחד לא ישים לב אליך. כמה שיותר אתה סובל – יותר טוב! אבל זה נתן סיכוי יותר טוב לשרוד.
על איזה אושר אפשר לדבר, אם אנשים גרו בדירות של חדר אחת, עם חמש-שבע משפחות זרות על אותו כיור ואותם השירותים. או עם שירותים אחת בחוץ בחורף ובקיץ על איזה מאה שכנים ועם ברז מים אחד על 200 אנשים. בשביל אוכל בסיסי היה צריך לעמוד שעות בתור.
למה אני מספר את זה? כי דורות של ההורים גדלו באווירה דומה. הם תמיד היו החלק החלש בדיאדות כאלה מול השלטון.
כאשר הורים כאלה, פתאום הפכים לחלק החזק בדיאדות מסוימות, למשל עם הילדים שלהם, הם מתייחסים לילדים, כמו שהשלטון מתייחס אליהם. אז איזה יחס הם מכירים? איך אפשר לצפות מהם יחס אוהב ותומך?
לא היו כל התיאוריות הפסיכולוגיות שיש היום. לא הייתה פתיחות ושפע של מידע כמו שיש עכשיו.
