אחד האמוציות ההרסניות ביותר – זה קנאה.
במערכת יחסים רווי קנאה, ההנחה היא, שאם אחד זכה – השני הפסיד! אחד מנצח – השני מושפל! לדעתי, גם אם שני אנשים מתחרים על אתו תפקיד, אותה תהילה, ופעם אחד זוכה, ופעם האחר, יש מקום לפרגון, תחרות בריאה, חברות לא על בסיס מי יותר חשוב.
כמובן, בחיים זה לא תמיד כך. כולם מכירים קנאת סופרים, שנאת אלופים, מדענים, פוליטיקאים.
לדעתי – זה לא מחויב המציאות. מי שמרגיש את עצמו שווה וחזק לא מקנאה בחבר שהצליח, גם אם החבר הקדים אותו, זכה ליותר קידום או הצלחה.
אולי אני נאיבי, אולי אידיאליסט. לדעתי, מי ששמח על הצלחה של החבר – יש לו יותר סיכוי להצליח בעצמו. פרגון – בא מכוח, מעוצמה אישית. קנאה – בא מחולשה, ערך עצמי נמוך, חוסר ביטחון.
לדעתי – התחרות הכי חשובה בשביל בן אדם – היא תחרות עם עצמו. אם אדם השנה יודע יותר משנה שעברה, רץ יותר מהר משנה שעברה, שוקל פחות, קרא יותר, כתב יותר, שפר יחסים, וכו.. – לכול אחד דברים אחרים – הוא מנצח!
מה זה אומר? – שאדם התקדם במה שחשוב לו עצמו, ולא לאחרים, ואפילו אם זה חסר ערך לאחרים.
כמובן, לא כולם חיים כך, לא כולם חושבים כך, וזה גם לא חייב להיות אוניברסאלי.
