הייתי בן 20-22. גרנו בבניין קומות בקומה הראשונה. שם לא היו עמודים, כך שכל הזמן ראינו מה מתרחש בחוץ.
אני הייתי צריך ללכת לאיזה שהו מקום. ראינו שבחוץ, בדיוק בשביל שהייתי חייב לעבור, עמדו שני חוליגנים - עבריינים מהשכונה. הם היו שתויים, התנדנדו קצת, וכל מי שעבר ברחוב - היו מכניסים לו אגרוף בפרצוף – לא חשוב, צעירים או מבוגרים. אף אחד לא החזיר להם. נגבו או ירקו דם והלכו, כי פחדו להתעסק איתם. הם היו די מפחידים וכבר ישבו בבתי סוער לעבריינים צעירים. אימא שלי גם ראתה הכול ואמרה לי שאולי לא ילך. אני התעקשתי שאני ילך כמו שתכננתי. אמרתי שאני לא פוחד מהם. עברתי לידם. הייתי מאוד רגוע מבפנים ומוכן לקרב. הם ראו שאני עובר במדרכה, לא מנסה לעשות מעקף. עברתי לידם. הם השתתקו. הם הכירו אותי וידעו שאני מחזיר, לא נותן שיפגעו בי.
המקרה, כמובן, הוסיף גם לערך עצמי הפנימי שלי, וגם לערך שלי בשכונה, כי לא רק אני ראיתי מהבית מה מתרחש בחוץ – משני בניינים, מכול הקומות, כולם הסתכלו החוצה על ההצגה.
היום לא הייתי עושה את זה. מקסימום לא הייתי הולך או מאחר. למה? כי היום אני מרגיש
יותר חזק מבפנים ממה שהרגשתי אז. לא צריך להוכיח את הגבריות שלי לאף אחד ולא
לעצמי.
