יש לי הרבה סיפורים, על איך התנהגו הרבה הורים שעברו שואה לילדים שלהם.
היום הילדים האלה, הם בני 60+ . זה דור שלי, והרבה מהם פגשתי דרך העבודה, בנסיבות חברתיות, או בקליניקה.
כמובן – האופי של ההורים – זה אבני בנין של כול אדם. אי אפשר בלעדיהם. לכן לא צריך להיבהל, אם אדם מגלה אצל עצמו תכונות של ההורים. שאלה – מה עושים איתם. אם אדם ירש כישורים בתחום כלשהו, או יחס רציני לעבודה, או צורך להצטיין, אין בזה שום דבר רע.
מה שחשוב - זה לדעת להתגבר על תכונות של חשדנות יתר, תוקפנות ואכזריות, תחושות של קטסטרופה מתקרבת – תכונות שהיו אופייניות להרבה ניצולי השואה.
אנשים, שלא עוברים תהליך של פסיכותרפיה, לא עושים עבודה יסודית על עצמם, מעתיקים את המשפחה שלהם 1x1 . מצד אחד – זה טבעי. כך אנשים חייו הרבה דורות בחברה מסורתית ששום דבר לא משתנה שם.
הבעיה של ניצולי השואה – הטראומה הקשה שעבר דור שלם והעביר אותה לדור הבא. אם
דור השני לא יטפל בעצמו, קיימת סכנה שהטראומה של ההורים שלהם, תעבור לדורות
הבאים בצורות הרבה יותר מוסוות, ובלי תובנה מספקת למקורות הסבל ובעיות אחרות.
