מה שקורה לרוב האנשים שחוו חוויות טראומטיות, שהם מוצאים להם סטטיסטים ומצבים בעולם החיצוני שרק מחזקים את אמונתם שכולם רעים וכולם נגדם. נכון שהם אומללים, אבל הם "זהירים" שלא ידפקו אותם.
דוגמה - קולגה שלי, שלא סמך על אף אחד, רב עם כולם, לא הסתדר בשום עבודה, מין זאב בודד. כאשר במלחמת יום כיפור המפקד שלו פקד עליו לעלות לרמה בטנק עם צריח לא מסתובב, הוא סירב. אמר, שעד שלא יסדרו לו את הצריח, הוא לא זז. "לא הייתי מדבר אתך היום, אם הייתי שומע לו" – הוא סיפר לי.
נשאלת השאלה: "החינוך של ההורים שלו – ניצולי שואה, הציל אותו, או עשה אותו אומלל
לכול החיים?"
