אם הערכה העצמית – זה להיות סופרמן, אז תמיד יחסר משהו.
החוכמה היא למצוא כוח מניע אחר מהביקורת ולהיות שלם עם עצמך גם אם לא הכול מאה אחוז.
יעשה חייפיץ – דוגמה טובה לזה. נניח שבזמנו כולם ראו בו כנר הכי טוב בעולם, אבל אבא שלו והוא עצמו לא הרגישו כך. אבא שלו טפטף לו במוח שאפשר יותר טוב, ואחר כך גם בלי אבא, הוא כל הזמן הרגיש שלא היה טוב, שהיה יכול להיות יותר טוב.
יכול להיות שבמידה מסוימת – אדם צריך להיות ביקורתי לעצמו. שאלה באיזה מידה?
