לפני שנתיים – שלוש ניגש אלי שכן שלי – בחור תימני. הוא ביקש לדבר איתי כמה דקות. הזמנתי אותו.
הוא סיפר לי סיפור כזה: הוא התגייס בדיוק לפני פרוץ מלחמת לבנון הראשונה. הוא סיפר הרבה סיפורים. אחד מהם שהוא סחב חבר פצוע איזה 10 ק"מ, וכאשר הגיע לשטח שלנו, התברר שחבר מת.
הוא אמר שבת שלו שאלה אותו אם הוא ראה את סרט "בופור". הוא אמר לה: "אני צריך לראות את הסרט? – הייתי שם ספגתי שם הפגזות והתקפות". לא היה מוכן לראות את הסרט.
כל הסדיר והמילואים שלו עשה בלבנון ובשטחים. ביום האחרון למילואים שלו, שאחריו היה צריך כבר להשתחרר ממילואים בכלל, היה צריך לצאת לסיור בשטחים בתקופת האינתיפאדה. אז הוא אמר בצחוק: "מה אין צעירים. מה פתאום שהוותיקים יצאו!" הוא אמר את זה בצחוק, אבל בחור צעיר אחד, עולה חדש מארה"ב התנדב, אמר שזה לכבוד בשבילו ושהוא יחליף אותו. כאשר חזרו, ראו שהבחור הזה חסר. הלכו לחפש אותו ומצאו אותו מת. הוא מצא אותו.
עוד כמה פעמים הוא הזמין אותי אליו, סיפר סיפורים כאלה ובכה. ידעתי שהוא עובד בחברת חשמל בעבודות גובה, אבל הוא סיפר שבבית הוא בכלל לא מתפקד. נסגר בחדרון שלו, שם אוזניות ושומע מוסיקה ביום ובלילה כי לא יכול לשון.
אני לא רציתי לטפל בשכן וגם התחלתי בדיוק שיפוץ ולא יכולת לשבת אתו כך בלי תכנון. זה גם לא היה טוב בשבילו. ידעתי שבבר"ן בתל השומר יש יחידת טראומה שהוקמה בזמן או קצת אחרי מלחמת לבנון הראשונה, ושהם מקבלים גם אנשים שכבר השתחררו. במקרה, מישהו שאני מכיר היה אז מפקד של היחידה הזאת. דברתי אתו, והוא אמר שהבחור יכתוב מכתב עם כול הפרטים שלו והם יקבלו אותו. אמר שאם צריך – יגישו אותו לוועדת נכות. כתבנו ביחד מכתב, דברתי איתם בטלפון, הוא קבל תור, אבל לא הלך. אחר כך פגשתי אותו כמה פעמים שתוי, הוא כל פעם הבטיח לי שילך, אבל לא הלך.
אמר לי שעזב את העבודה, עבר לעבודה אחרת. בינתיים עברתי דירה ולא ראיתי אותו מאז. לא ידעתי מה אתו. אחרי תקופת מה פגשתי את אשתו ושאלתי לשלומו, והיא סיפרה שהם התגרשו.
סיפור עצוב. אני חושב שבמרכז פה – זה רגשי אשמה אחרי טראומה נפשית, שלא מאפשרים
לו לקבל עזרה וטיפול.
