לא חושב שאפשר להרכיב פרופיל אחד של אלה ששרדו את השואה או אסונות אחרים. כל כך הרבה משתנים, כל כך הרבה מקריות.
הקולגה שלי, בן לניצולי שואה, שהיה חשדן מטבעו ואחרים לא אהבו אותו בגלל זה.
אני הייתי אתו בקורס קצינים וידעתי שהוא היה מפקד טנק במלחמות ששת הימים ובמלחמת יום כיפור. רק על זה הייתה לי הערכה אליו ולא התייחסתי לאופי שלו, אפילו שגם איתי הוא לא היה מוכן להחליף תורנות כי רעה בזה איזה שהי מרמה.
באחד התורנויות הוא אמר לי: "הם חושבים אותי לפרנואיד. ביום כיפור חזרתי מאיטליה ישר ליחידה שלי. פתאום אני מגלה שהצריח של הטנק שלי לא מסתובב. עמדנו לעלות לרמת הגולן. המפקד שלי אומר – סע! ואני אמרתי לו שעד שלא יסדרו לי את הצריח – אני לא נוסע לשום מקום! אם הייתי סומך אליו – לא הייתי פה היום!". הוא עבר כמה בתי חולים, סבל בכולם, רב בכולם. כנראה היו גם סיבות מוצדקות. על חלק אני יודע. לפני כמה שנים ראיתי אותו בקצה אחר של סופרמרקט. צעקתי לו: "מה נשמע?" הוא צעק לי בחזרה: "כבר רואה אור בקצה המנהרה!" הבנתי שהוא בקרוב יוצא לפנסיה. זאת אומרת – הוא, כנראה, לא נהנה כל החיים מהעבודה שלו. למה ספרתי את הסיפור הזה? כי זה גם שיטת הישרדות – לחשוד, לא לסמוך, לסבול, בסוף להגיע לפנסיה.
אבא של אשתי בארה"ב תמיד פחד שיפטרו אותו והוא לא יקבל פנסיה. כאשר הוא הגיע
לארה"ב, בן דוד שלו היה אחד המנהלים בחברה גדולה והוא סידר לו עבודה. חמי היה ניצול
שואה, תמיד מודאג, אבל סופר מקצועי בעבודה אחראית עם כספים וקרדיטים. אחרי כמה
שנים החברה החליפה בעלים ובן דוד שלו פותר. אבל לו זה לא הזיז כי הוא היה מספיק עשיר
לכול החיים. חמי, כל שיחת טלפון דיבר על הפחד שלו מפיטורים. לא בלי סיבה, כי כל פעם
היו מפטרים הרבה אנשים, אבל בגלל שהוא היה כל כך אחראי, פדנטי וחיוני בעבודה - אותו
לא פיטרו. הוא עבדעד לפנסיה. הוא לא ידע ליהנות. תמיד היה מודאג. אולי בגלל זה היה כל
כך אחראי. זה גם דרך לשרוד. כאשר היינו נפגשים הוא תמיד היה מוצא סיבה לנסוע איתי
לאיזה מקום בלי אשתו ובלי הבת שלו, והיה מספר לי על כל המשפחה שנספתה. כאילו היה
מצטדק לפניי על זה שהוא כל הזמן סובל, בסתר, כמו שהוא חשב.
