הגבול בין הצורך לשמור על שלום הילד והנזק, שיכול להיגרם לו עקב כך – הוא דק מאוד. כל הורה נתקל בסוגיה הזאת.
אם ההורה חושב מה צריך לעשות במקרה זה או אחר, מתלבט - זה כבר דבר חיובי.
עצם זה שהוא חושב – הוא יכול לשנות את מהלך ההיסטוריה, לפחות במשפחה שלו.
רוב האנשים בנקודה הזאת פועלים אוטומטית. מעמקי נשמתם – הם יודעים מה צריך לעשות, ועושים זאת מבלי לחשוב או לתת את הדעת. עכשיו, מה הם יודעים? – הם "יודעים" בצורה לא מודעת, איך התייחסו אליהם ההורים שלהם. אם ההורים היו נעימים ועדינים ולא הפחידו ולא העליבו, ולא הרביצו – הם גם יתנהגו כך. אבל, אם ההורים שלהם צעקו, והפחידו והרביצו – זה מה שיוצא להם כלפי ילדיהם.
ברגע שאדם מודע לזה – הוא מחפש את השביל הזהב של לחנך, ללמד מבלי לפגוע עד כמה שאפשר. למשל, אם בגיל שנה וחצי הילד עוד לא מבדיל בין לאכול ולשחק, ולא מבין למה מותר לזרוק כדור ואסור לזרוק צלחת – אולי לא צריך לעמיד אותו במבחנים כאלה. במקום לצעוק עליו ולהפחיד אותו – צריך להחזיק את הצלחת. אם ההורה רגוע הוא גם ידע להגיד "אסור" בצורה שלא מפחידה ולא פוגעת.
כמובן, גם ההורים לא מברזל ולפעמים שילד רץ לכביש כי הוא עוד לא מסוגל להבין שיש
סכנה, הורה נלחץ ויוצאת לו צעקה. צריך להשתדל שזה לא יקרה, אבל אם זה קרה פעם אחד
– זה עוד לא יהפוך את הילד לנכה וההורה לא צריך לעשות לעצמו חרקירי.
