אנשים באופן קבוע מביישים אחד את השני או גורמים לרגשי אשם בצורת דיבור ופנייה. כנראה – זה הדרך להשתלט, לגבור, להוכיח את העליונות על ידי האשמה וביוש של השני.
יכול להיות שזה הייתה הדרך לשמור על מנהגים של הקהילות – זאת אומרת לכפות התנהגות אחידה על ידי ביוש והאשמה בכל התנהגות חריגה.
כך דברו בברדיצ'ב, באודסה, בקישינב, בקראקוב, כנראה זה הביא לכך, שלא מעט יהודים מסתובבים ברחובות ניו יורק, לוס אנג'לס, סן פרנציסקו או פריז, עם קולות מביישים ומאשימים בראש שלהם. וודי אלן אולי חשף את זה בצורה אומנותית בסרטים שלו, פיליפ רוט בפורטנוי'ס קומפלינט. בטח בהרבה ספרות של סופרים יהודים. אני חושב, אפילו אצל שלום עליכם. כנראה זה קיים גם אצל העמים האחרים, אבל בצורות קצת שונות.
מעניין שלמרות הכאב והעצב, והטראגיות של התחושות האלה, הרבה מהיהודים האלה הפכו לאומנים מפורסמים, אנשי קולנוע, סופרים. זה אלה, שלא הפכו לגנגסטרים, לקרישים פיננסיים, אלי נדל"ן.
בתהליך של פסיכותרפיה, לפעמים אפשר להפוך את הדמות המבקרת לדמות קצת מצחיקה, בסגנון וודי אלן.
הייתה סדרה אמריקאית "בראשו של הרמן". בכול פעם שהיה צריך להחליט משהו היו מופיעות בראש שלו ארבע דמויות ביניהם "בולי" אחד, בחורה, ועוד.. אני לא זוכר בדיוק, אבל השיח הפנימי שהיה אלים ומעליב, הוצג בהומור, הפך למצחיק.
