הייתי בסוף קורס קצינים בברה"מ, ביום לפני האחרון, סיימנו תרגיל מסיים של יום ולילה ועוד חצי יום, וב – 4 בצהריים, אמרו לנו שאנחנו חופשיים בתוך הבסיס עד הערב – פעם הראשונה בכל הקורס. למחרת היה צריך להיות רק טכס דרגות.
אני ישר קפצתי לתוך הבריכה בבסיס (בפעם הראשונה). אחרי 5 דקות במים אני שומע שצועקים שיש מסדר. התברר שמישהו ברח מהבסיס לחברה שלו. העמידו אותנו דום עד שהוא יחזור. אחד החוקים לגבי העריקים שהיו בצבא הסובייטי.
הוא, כמובן, לא ידע על זה ובילה עם החברה שלו – גם סטודנטית שלנו, בחורה סקסית, שגרה באותו ישוב שבו היה הבסיס.
כל הפלוגה עמדה דום, והמ"פ היה קצין קבע צעיר, דווקא בחור נחמד. הוא היה שיכור לגמרי. פעם הראשונה ראינו אותו מתנדנד ועם צווארון פתוח. פתאום הוא הפך לקשוח וסדיסטי. מי שלא יכלו לעמוד דום, או צחק, או קילל את הבחור שברח, ובמיוחד את החברה שלו, שלח לעבודות מטבח – עבודה קשה ומלוכלכת.
הזיכרון הזה התקשר לי עם איסור ליהנות, איסור לשמוח, איסור להשתחרר, איסור לנוח, לפיו חונכנו בברה"מ.
האמת, שבשבילי זה היה יותר מצחיק כל הסצנה הזאת – הקצין המתנדנד והמאיים, הקללות למריה – שם של החברה שאליה ברח. היו אחרים שבכו אחרי 4 שעות דום, היו כאלה שהתעלפו. אותם גם שלך למטבח.
לא עשיתי מאמצים בשביל שיהיה לי מצחיק. כנראה הייתי צעיר ובריא ולא הפריע לי לעמוד.
כאשר הוא היה מסתובב עם הגב, הייתי מזיז את הרגליים.
