בני אדם בדרך כלל מנהלים סוג של שיח עם הדמויות המופנמות שלהם – דמויות, איתם היו באינטראקציה משמעותית במהלך חייהם.
כאשר מישהו אומר, או אפילו לא אומר, לעצמו או לאחרים: "אני צריך לחשוב על זה" – הוא כאילו הולך לשוחח עם הדמויות המופנמות שלו.
לא תמיד בני אדם יודעים עם מי הם משוחחים. זה גם לא ספציפי וגם לא מודע. כאשר, למשל, יש ב"קבוצה הפנימית" קולות ביקורתיים חזקים, קשה להשתיק אותם או לא להתייחס אליהם.
אם קיימת מודעות לזה, שזה רק חלק מהקולות, אדם יכול ביתר קלות וביטחון לשמוע גם קולות אחרים.
סך הכול העולם הפנימי של בנאדם מורכב מכל התנסויות שלו.
כמובן, ההתנסויות מילדות מאוד חזקות וקשה להתעלם מהם. אני לא פעם תופס את עצמי בזה, שאני מפרש לעצמי (אולי באופן שגוי) את הפוליטיקה הבינלאומית של היום על ידי התנסויותיי שלי בתור ילד בשכונה של חוליגנים ואנטישמים.
גם אירועים מאוד משמעותיים או טראומתיים משפיעות על תפיסת המציאות של אנשים שונים. היה לי מטופל שעבר הפצצה במלחמה. עד היום רעש של סירנה של אמבולנס גורמת לו להתכווץ כי היא מזכירה לו רעש של מטוסים מתקרבים. מי שהשתתף בקרב או קרבות, ישפוט את המציות גם לפי ההתנסויות האלה. כמובן, ההשפעות האלה בדרך כלל לא נשארות מבודדות, אלא עוברות אינטגרציה עם ההתנסויות אחרות בחיים.
החייל שהשתתף בקרבות, בחיי יום-יום לא מתקדם בזחילה ולא זורק רימון לפני שהוא נכנס לחדר. להט, להט הגוף והנפש שלו קולטים שהוא כבר לא נמצא בשטח אויב והסטרס יורד.
יכול להיות שאם הוא ילך בלילה בשכונה ערבית וישמע צעקות או קול ירי, הגוף שלו יתכווץ ויהיה מוכן לקרב.
במצבי לחץ, למשל חוסר שינה, עיסוק בנושא חשוב או שנוי במחלוקת, גם הנפש וגם הגוף נכנסים למצב חרום.
הכרה של המנגנון הזה עוזרת למתן את הסטרס ואת הביטויים הנפשיים והגופניים שלו.
