נזכרתי בבחור מהעיר שלי – רופא שיניים, צעיר ממני. אצלנו הסירוס האולטימטיבי של הילדים – היה לספר את הילד קצר. ההורים והבית ספר נלחמו נגד הילדים על תספורת קצרה.
כל תספורת הייתה טראומה. אז הוא סיפר, איך כאשר הוא היה ילד קטן, אבא שלו היה אומר אחרי הגב שלו לספר ברומנית שיספר אותו קצר.
אבל הוא היום בחור חזק, ספורטיבי, מצליח במקצוע והוא יודע לספר על זה בצחוק, למרות שהוא מדגיש כמה מכאיב זה היה בשבילו בילדות.
אני זוכר אפיזודה מצחיקה כזאת: קבוצה של 5-6 ילדים איחרו לשיעור. המורה שואל אותם, למה איחרו. לאחד התלמידים המצטיינים באה ההברקה – הדבר היחידי שהיה יכול להיות נסיבה מקלה: "הלכנו להסתפר" – הוא אמר. המורה הסתכל עליהם ושאל: "אז למה לא הסתפרתם?" – אז אחד התלמידים הפחות מבריקים אמר: "כי לא היה לנו כסף!"
למה אני מספר את הדברים האלה? כי כל מיני טראומות ילדות כאלה יכולים להפוך עם השנים למצחיקים. למשל, וודי אלן, פיליפ רוט, אחרים. אני זוכר שבאחד הסרטים של וודי אלן, אולי אפילו "בננות", בחורה אומרת משהו על תסביך אדיפוס. אז הוא מתעוות מכאב, כאילו חותכים לו את הזין ואומר לה: "על תדברי על זה!" אולי זה אחרת, אבל כך אני זוכר את זה.
הכוונה היא שלטראומות של העבר אפשר להתייחס בהומור, אפילו שזה מכאיב.
