האשמה, העלבון, ההפחדה והענישה היו האסטרטגיות המובילות בהנדסת אנוש.
אנשים האמינו שאם אתה לא רוצה שילד יבכה, או שיהיה מסכן, או שלא יפחד, או שיעשה מה שאומרים לו – צריך להרביץ לו, להשפיל אותו, לבייש אותו.
השלטונות, העיתונות, בית הספר, ההורים – כולם עשו את זה.
לפני שנים מישהו שחטף מכות קשות מההורים שלו – ניצולי השואה, סיפר לי על מישהו – שכן שלו, בן גילו, דמות מפורסמת, איזה מכות זה קבל מההורים שלו – גם ניצולי שואה. זה בארץ.
גם במזרח אירופה, אני וכול הילדים השכנים שלי בילדות קבלנו מכות והשפלות מההורים שלנו (אף אחד מההורים לא היה שיכור או נרקומן) – הכול במטרות נעלות שנהי חזקים וללא דופי שנוכל לשרוד.
היו לי שכנים, שני אחים, שהיו חוטפים מכות רצח על כול דבר.
פגשתי שכן אחר בנובמבר 2001 בבוסטון. הייתה לי משימה מההורים שלו – לשכנע אותו לבוא בפברואר לארץ ליום הולדת ה – 80 של אבא שלו. אז הוא תפס את הלחי שלו ביום קר עם רוח קרה על יד האוקיאנוס בבוסטון, ואמר שבארץ קר בפברואר ותמיד מתלקח לו דלקת של עצב הפנים.
אחרי כמה דקות הוא סיפר לי איזה מכות הוא היה מקבל מאימא שלו (הייתה אישה גדולה ונמרצת) ותפס את הלחי שלו בדיוק באותה צורה. ואני חשבתי שהוא היה היחיד שלא קבל מכות, כי ההורים שלו נראו נחמדים ומשביעי פנים. "לאחרים!" – תיקן אותי החבר. אימא שלו תמיד הייתה מכבדת את כול השכנים ואת כול הילדים בעוגות שהיא הייתה הופה ואבא שלו היה עושה לנו סיבוב במשאית.
אני כבר מהארץ השגתי להם הודעת פטירה של אח של אימא, שהיה נחשב לחייל שמקום קבורתו לא נודע. ההודעה אף פעם לא הגיע אליהם ואימא שלו – סבתא של חבר הספיקה למות שנים לפני שמצאו את המכתב הזה בארכיון. במכתב כתוב עם המון שגיאות, בלי נקודות ופסיקים משהו כמו: "הבן שלך נלחם בגבורה בקרבות לשחרור עיר פוזנאן בפולין , נפצע קשה ומת מפצעיו בבית חולים שדה. קבור בעיר פוזנאן".
אבא של החבר הגיע עד ברלין וחתם את שמו – אברהם, בעברית על רייכסטאג. למה אני
מספר? הם היו אנשים טובים, נורמטיביים. אז למה הם הרביצו לבן שלהם שגם היה ילד טוב,
עד כדי כך שזה ברח מהם לאמריקה.
