אין ספק שמעשה גבורה מחזק, והרבה מעשי גבורה והצלחות מכול סוג בחיים מחזקים.
יש אנשים, שהישגיהם ומעשיהם הם ברמה כזאת שרק בודדים מסוגלים. השאלה היא - למה למרות כול ההצלחות, ההרגשה של חוסר ערך חוזרת אליהם, כאילו לא עשו שום דבר ולא הצליחו בשום דבר.
כנראה, עוצמה גדולה של ההרגשות המוקדמות מצליחה להפיל על ההישגים האמתיים בחיים.
ההרגשה של אפסיות, שהיא אולי אוניברסאלית לילד שעוד לא עשה שום דבר בחיים, יכולה להמשך גם בגיל מבוגר, אם הילד לא קיבל חיזוקים מתאימים להישגים שלו.
אם ההורה לא יודע להתפעל, להגיב בהתלהבות על ההישגים הקטנים של ילד הקטן, אם במקום זה היה עושה פרצוף חמור או לא מגיב בכלל ואומר לילד, נגיד, לשבת בשקט, לא ללכלך, הוא פגע בביטחון שלו, כמובן, לא בפעם אחד – אלה אם זה תגובה קבועה.
אם בטיפול מגיעים להבנה, לאיזה גיל שייכות התחושות של חוסר ערך עצמי, למרות כל ההישגים בכל מני תחומים, זה לא יכול שלא לחזק את המטופל, להחליש את התחושות והמחושים שהוא סוחב אתו מגיל, שבו כל אחד חלש, לא מגובש, לא יודע להתמודד וזקוק להרבה עזרה ותמיכה.
אצל בני אדם התלות הקיומית במבוגרים נמשכת יחסית עד גיל מבוגר. וגם אחר כך בן אדם לא מתקיים בווקום, אלה מחפש לעצמו קבוצת התייחסות ותמיכה. הישגים אישיים, תמיכה של אחרים, הערכה של הסביבה בונים, מתקנים, מרפאים את הערך העצמי, גם אם בדרך הוא ספג פגיעות.
זה לא פשוט, במיוחד כשהחסך הוא מגיל קטן מאוד, גיל שאין ממנו זיכרונות, אלא רק
מיחושים. מה שלא זוכרים, יותר קשה לשנות.
